<link href="//maxcdn.bootstrapcdn.com/font-awesome/4.7.0/css/font-awesome.min.css" rel="stylesheet" type="text/css"/>

בית המשפט העליון פסק ביום 01.05.19 בע"א 765/18 חיון נ' חיון ואח', כי דחיית התביעה בשל שקרים מהותיים ויסודיים בעדות בעל דין היא תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות.

ביהמ"ש מסביר ומנתח כללים אלו, כדלקמן:

הכלל הבסיסי ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus.

בית המשפט מציין, כי ישנה הבחנה בין עדות שרובה אמת אשר "מתובלת" בשקרים קלים לבין עדות שקר ביודעין (על מנת לנצח במשפט) שמתייחסת לליבת המחלוקת ולעניינים מהותיים. במקרה אחרון זה לא מן הנמנע כי בית המשפט יכיל את חזקת השקר ויפסוק לחובת הצד ששיקר.

באשר לעדים רגילים, אומר בית המשפט, כי החלתה של חזקת השקר ביחס אליהם טעונה זהירות רבה והתחשבות נקודתית בנסיבות המקרה, לרבות הזיקה שבין העד ששיקר בעדותו לבין בעל הדין שהזמין אותו להעיד.

עוד נאמר, כי כאשר מדובר בעדותו של בעל דין שנפגמה בשקר מכוון, אין כל אפשרות שביהמ"ש יוכל לסמוך את ידיו על אותה עדות. על כן, גם ראייה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת ולא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית.

הכלל השלישי מדבר על איסור שימוש לרעה בהליכי משפט מכוח סעיף 61 לחוק החוזים, אשר מחיל את חובת תום-הלב והחובה לנהוג ב"דרך מקובלת" על כל פעולה משפטית, לרבות פנייה לערכאות וניהול התדיינות בבימ"ש, בבוררות או בפורום אחר.

מכאן, בית המשפט הגיעה לכלל מסקנה כי איסורים כאמור יש לאכוף בנחישות, ביד קשה, ובאופן שירתיע בעלי דין מפני מתן עדות שקר ומעשים פסולים אחרים אשר מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט.

התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – היא מתן פסק דין לחובת השקרן לרבות חיוב בהוצאות משפט גבוהות ואולי אף ענישה פלילית.

 

מתוך ע"א 765/18 חיון נ' חיון וא